<h1>שבלי הלקט הלכ' יו"ט סימן רמ"ג</h1>
<h2>דף כא:</h2>
ולאו דווקא אוכל נפש התיר הכתוב אלא כל הנאת נפש דתנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה ובית הלל מתירין, והלכתא כבית הלל וטעמא כתיב אשר יאכל לכל נפש ובין לחזקיה ובין לר' אבהו כל מקום שנאמר "יאכל" בין אכילה ובין הנאה במשמע. כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל דווקא חמין לרגליו הוא דשרו בית הלל אבל לכל גופו לא כדתנן אמרו להם חכמים אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין לשתיה. ולענין רחיצת כל גופו ביום טוב בחמין שהוחמו מערב יום טוב חזינא לגאון ז"ל דכתב הכי דההיא דאמרינן לא ירחץ אדם כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב שלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום מצוה, אלא גזירה היא וכי גזרו בשבת אבל ביום טוב לא גזרו. וכן משמע מפירוש רבינו שלמה זצ"ל במועד קטן דאמרינן התם אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, ופירש רבינו שלמה זצ"ל ולערב שהיא יום טוב רוחץ בצונן או בחמין שהוחמו מבעוד יום או שוהה עד חולו של מועד ורוחץ בחמין וההוא רחיצה משמע כל גופו. ובעל היראים ז"ל כתב ורחיצת כל גופו בחמין אסורה מטעם דאינו שוה בכל נפש דתנן פרק המביא אין עושין פחמין ומקשינן פשיטא תני ר' חייא לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין בו ביום, בו ביום מי שרי פירוש לרחוץ והלא אינה שוה לכל נפש, ומשני להזיע קודם גזירה בכל מקום אין נראה להוכיח מדבריו איסור אלא בחמין שהוחמו בו ביום אבל בחמין שהוחמו מעיו"ט לא אשמועינן מידי.
<h2>דף כב:</h2>
מניחין את המוגמר ביו"ט וכו' וכי שרינן אפילו הנאת נפש שאינה באכילה ושתיה דווקא הנאה דשוה לכל נפש אבל הנאה שאינה שוה לכל נפש אסורה דתנן שלושה דברים היה ר' אליעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרין, מניחין את המוגמר ביו"ט וחכמים אוסרין. ואמר רב אסי מחלוקת להריח אבל לגמר דברי הכל אסור, וטעמא שאין גימור כלום צריך אלא לחולים.
איבעיא להו לעשון מאי, פירוש לעשן פירות בעשן בשמים לקלוט ריח הבושם אמר רב יהודה על גבי גחלת אסור על גבי כלי חרס מותר, ומסקנא ורבא אמר על גבי גחלת נמי מותר מידי דהוה בישרא אגומרי. ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן ומוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו אחד קשין ואחד רכין דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרת ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. ועוד דהא רבא בר רב אדא ורבין בר אדא אמרי כי הווינן בי רב יהודה הוה מפלח אלייתא ויהיב לן ואע"ג דחזינן לקתא דנרגי וחציני. וכי שרינן להריח דווקא בתלוש אבל במחובר אסור, דאמרינן פרק לולב הגזול אמר רבא הדס במחובר אסור להריח בו אתרוג במחובר מותר להריח בו, מאי טעמא דהדס לריחא עביד אי שרית ליה אתי למיגזייה, אתרוג דלאכילה עביד לא אתי למיגזייה.
